ארבעת המורים 

בילדותי היו לי ארבעה מורים.מורים מופלאים שהפגישו אותי עם עולם הדמיון, היצירה,הראייה האחרת, ההקשבה, הסבלנות.סבי היה הראשון בהם.זכרונות קסומים של טיולי יום ששי אחר הצהרים, בשבילים, בשדות, ליד בריכה עם חבצלות מים וצפרדעים מקפצות ודגיזהב שטים לכאן ולשם. במקומות בהם הטבע נושם, מדבר, שר.הייתי בת ארבע, חמש.סבא היה נשמה של שמאן.טיולים.לאט לאט. נושמים את הדרך, את הסביבה. צעד אחר צעד,הקשבה והתבוננות.את הצמחים שקטף היה מניח בעדינות בתוך תיק בד, שתפרהעבורו במיוחד למטרה זו, סבתא.כשישבנו לנוח, היה מוציא גבעול מתוך התיק ומורה לי לעצוםאת עיני. זה היה מין משחק כזה. למולל את העלים, לחוש אותם, להריח אותם ולפעמים גם לטעום- דבר שלא כל כך אהבתי. אחר כך הייתי פוקחת עינים ומתבוננת במה שבידי.מתנות הריפוי של האדמה, כך קרא סבא לצמחים.תמיד, תמיד היינו מגיעים לנחל קטן. זה היה המקום הקסום שלנו. שם אהבתי לשכב על האדמה וסבא היה אומר לי: אתשומעת איך האדמה נושמת - ואני מוקסמת, נושמת ביחד איתה ומהנהנת בראשי בפליאה. גם אבא, שהיה נגר וצייר מוכשר, היה יוצא איתי לטיולים,לטיולי אופניים. רוכבים במורד ורוח נושבת בפנים ושרה,ואבי שר עם הרוח שירים מימי ילדותו והזכרון כאן ועכשו.בנגרייה, אבי קורא לי- בואי, הביטי, מה את רואה ?אני ניגשת אל לוח העץ. מה את רואה - הוא מחייך.אני מתבוננת בשקט, מחפשת.כאן, כאן בפינה, את רואה, עין- והנה עוד עין והאף והעינים,הפה- הוא מוליך את אצבעו על פני לוח העץ והנה, כמו במטהקסם מופיעים פנים. אחרי שניה הם נעלמים ואני שוב מחפשתומוצאת.בפעם אחרת, זו שמיכת צמר שמונחת,ברישול על מסעד הכורסא. שם מסתתרת לה נסיכה בשמלה מפוארת ושערה גולש עד מותניה. או מרצפת שבורה שזרוקה בחצר- בואי,בואי לראות משהו מעניין- ושם אצים רצים גמדים חביבים.והעננים בשמיים- איזה סיפורים מופלאים סיפרו לי על מלחמות הענקים, על מלאכים ודרקונים, על כלבלבים ארוכי אוזניים ומדובללי שער ועל פיות קסומות שהיו מרחפות ומפזרות נצנוצי כסף בכל מקום. ואמא, שהיתה פיה טובה בעצמה, אשפית היצירתיות,הרגישות, העדינות והשקט.האהבה והכבוד לבעלי החיים, החל בשממיות ועכבישים ולטאות, וכלה בחתולים וכלבים.הקסם- היצירה שבתפירה, ריקמה, סריגה. הבגדים הקסומים של הבובות שהפכו לדמויות מאגדות. קלפי המשחק שלימדה אותי ליצור, לעצב, לצייר. הקשוטים לסוכה. כל דבר שרציתי הפך ליצירת אומנות קטנה.הבובות שלי שחגגו בכל יום ששי, קבלת שבת, עם חלות קטנות קלועות כצמה שהייתי אופה בסיר הפלא של הבובות-מחתיכות בצק השמרים שאמא נתנה לי מהבצק שהכינה.לראות את המאפה השחום בתוך סיר הפלא הקטן, או הגדולשל אמא- היה בעיני מראה קסום, ריחני ומשובב נפש. וסבתא, נוכחות שמאנית עוצמתית שמלווה אותי תמיד.היא היתה המרפאה, גם בידיה, גם בתבשיליה שתמיד תמידהיו מזומנים לכל אורח שנכנס לביתה.היה קסום בעיני לראות את טקס כוסות הרוח שהיתה מניחהעל גבו של הזקוק לריפוי.המשקאות המיוחדים שהיתה רוקחת ושתמיד עזרו. והסיפורים- הסיפורים שלה שהיו מקור לחגיגת הדמיון שליכילדה. היום, ששים שנה אחרי, אני מתחברת סוף סוף אל ההבנה, התמצית של המתנות, יכולה לראות את התסריט, את התמונה הרחבה.המתנות איתנו בכל רגע ורגע, עם כל נשימה, עם כל לימוד חדש, תובנה חדשה.בילדותנו הכל נמצא שם.כשאנחנו גדלים מצטרפים אלינו עם כל שעור או התנסות- כעס, תסכול, אשמה, צער ביחד עם שמחה ואושר. הכל מתערבב. כמו ילד שמערבב צבעים במכחולו, מתנסה במשהו חדש והתוצאה לא בדיוק כמו שרצה.במסע של מודעות עצמית מתחילים לעשות סדר בצבעים ואז הם מתחילים לזהור, לנצנץ, אפילו מצטרפים אליהם גוונים חדשים שמשדרים זיכוך, חמלה, סליחה, סבלנות ואהבה. ארבעה מורים, מדריכים, עם קודים ראשוניים לחיים, למה שבאנו לעשות כאן בחיינו אלה על פני פלנטה ארץ.ברכה ממני אליכםאמונהעופרה